הסיפור שלי

סבתא שלי הייתה עקרת בית. לא הייתה לה קליניקה ולא היו לה תעודות, והיא גם לא חיפשה אותן. בזמן הפנוי שלה היא טיפלה בקרובות המשפחה — הן היו מגיעות אליה, יושבות, מדברות, והיא עובדת עליהן בידיים. זה לא היה עסק. זו הייתה דרך לתת.

הייתי בת 14 כשהיא לימדה אותי לעצב גבות ולהוריד שפם. אני זוכרת את הריכוז שנדרש ממני, ואת ההפתעה שבאה אחריו: איך שינוי כל כך קטן — קו של גבה — משנה את הדרך שבה מישהי מסתכלת על עצמה.

לא ידעתי אז שזה יהיה המקצוע שלי. ידעתי רק שאני רוצה לעשות את זה שוב.

בשנת 1989 הלכתי ללמוד במכללה לקוסמטיקה רפואית ברמת גן. זה היה המעבר מאהבה לידע. פתאום היה שם לדברים שסבתא עשתה באינטואיציה — שכבות של עור, מבנה, סיבה ותוצאה.

גיליתי שאני לא רק אוהבת לטפל; אני אוהבת להבין. למה טיפול אחד עובד על אישה אחת ולא עובד על אחרת. מה בדיוק קורה מתחת לעור כשאני עושה משהו מעליו.

זו הייתה נקודת ההתחלה של דבר שלא נגמר מאז: הרעב ללמוד.

אחרי המכללה עבדתי בקליניקות של אחרים, שנים ארוכות. למדתי שם המון, וגם ממה שלא הסכמתי איתו. ראיתי איך נראה טיפול שנעשה מהר מדי. ראיתי מה קורה כשמבטיחים ללקוחה משהו שאי אפשר לספק לה. ראיתי איך יוצאת אישה שלא הקשיבו לה.

ובמקביל לא הפסקתי ללמוד. כל טכנולוגיה חדשה שהגיעה לארץ — הלכתי אליה. השתלמות אחרי השתלמות, רובן בישראל וחלקן באירופה. היום יש לי 46 תעודות הסמכה. לא אספתי אותן בשביל הקיר; בכל פעם הייתה אישה שישבה מולי ולא הצלחתי לתת לה מענה מספיק טוב, ולא הייתי מוכנה להשלים עם זה.

וזה היה גם הקושי הגדול של התקופה הזו, וקשה לי להגיד אותו אפילו היום: כל הידע הזה הלך למקום של מישהו אחר. עזרתי לקליניקות אחרות להתפתח. הבאתי להן שיטות והבאתי להן את מה שלמדתי בכסף ובזמן שלי — ולא לעצמי.

מבין כל הטכנולוגיות שלמדתי, יש אחת שעצרה אותי. כשראיתי בפעם הראשונה מה פלזמה עושה — פשוט נדהמתי. הייתי כבר מנוסה מספיק כדי לדעת מה נחשב תוצאה טובה בתחום, ומה שראיתי היה מעבר לזה.

עפעפיים, צלקות, סימני מתיחה, הידוק — דברים שעד אז לא היה לי מה להציע לגביהם באמת, ופתאום היה.

נכנסתי לזה עד הסוף, עד שהפכתי למאסטר בפלזמה. זה מה שעומד היום בלב הקליניקה שלי: פלזמה קרה, חמה ופרקשיונל, לפנים, לצוואר ולגוף.

בשנת 2011 התחלתי ללמד, וההתחלה הייתה דווקא בכימיה ובמדעי הקוסמטיקה — בשכבה שמתחת לכל הטכניקות. מה יש בתוך התכשיר, למה הוא עושה מה שהוא עושה, ומה קורה כשמערבבים אותו עם משהו אחר.

בשנת 2016 הפכתי גם למורה לקוסמטיקה וטכנולוגיות. אני מלמדת רק קוסמטיקאיות מקצועיות בעלות תעודה — נשים שכבר עובדות בשטח ובאות ללמוד טכנולוגיה חדשה. זו החלטה מודעת. בידיים לא מיומנות, הכלים שאני מלמדת יכולים לעשות נזק, ואני לא מוכנה להיות הכתובת שדרכה זה קורה.

באותה שנה התחלתי גם ללמד פודיאטורים, בהתמחות בעבודה עם מטופלים שיש להם סוכרת. עור של אדם עם סוכרת מתנהג אחרת: הוא נרפא לאט יותר, והסף שבו טיפול הופך למסוכן נמוך יותר. ללמד את זה חידד לי משהו שאני מיישמת על כל מי שיושבת מולי — לשאול לפני שמתחילים, להאט כשצריך, ולדעת מתי הדבר הנכון הוא להפנות לרופא/ה.

ההוראה שינתה גם את הדרך שבה אני מטפלת. כשאת צריכה להסביר למישהי אחרת למה בדיוק בחרת בפרוטוקול מסוים, את מגלה כמה מהעבודה שלך הפכה לאוטומטית, ואת נאלצת לחשוב מחדש. אני מטפלת טוב יותר מאז שהתחלתי ללמד.

בשנת 2023 פתחתי את הקליניקה הראשונה שלי. לקח לי שנים להגיע לזה, ואני לא מתנצלת על הזמן. הגעתי לנקודה שבה זה היה ברור: אני רוצה להגשים את עצמי ואת החלומות שלי — לא של אחרים.

זה מה שיש היום בראשון לציון. הטכנולוגיות שבחרתי בעצמי. מצלמת אבחון שמצלמת ומנתחת את העור לפני שאני מחליטה משהו. ולוח זמנים שמאפשר לי לתת לכל אישה את הזמן שהיא צריכה, בלי להסתכל על השעון.

אני גם אמא. אני יודעת מה זה לדחות דברים בשביל אחרים, ואני יודעת מה זה לבחור סוף־סוף בעצמך. לקח לי הרבה זמן להבין שזה מותר.

שני משפטים אני שומעת שוב ושוב מלקוחות שהיו במקומות אחרים לפניי: "הבטיחו לי ולא קיבלתי", ו"עשו לי נזק".

הן מגיעות אליי אחרי שכבר שילמו, כבר קיוו, וכבר נשברו פעם אחת. חלקן מגיעות עם עור שצריך קודם כול לתקן. חלקן מגיעות בעיקר בלי אמון.

לכן אני מתחילה תמיד באותו מקום, וזו הדרך היחידה שאני יודעת לעבוד: אני מאבחנת לפני שאני נוגעת. ולכן אני גם יודעת להגיד "לא". אני אומרת "לא" כשהציפייה לא ריאלית. כשזה לא התחום שלי ומחייב רופא/ה. כשהעור עוד לא מוכן לטיפול שביקשת. וכשאת רוצה הכול בבת אחת, ואני יודעת שזו בדיוק הדרך להיפגע.

יש טיפול אחד שאני נושאת איתי.

אמא הביאה אליי את הבן שלה, בחור עם מוגבלויות, לטיפול פנים לאקנה. עשינו את הטיפול. וכשסיימנו — הוא היה כל כך מאושר שהוא חיבק אותי ולא רצה ללכת.

עמדתי שם והבנתי בשביל מה אני עושה את זה. לא בשביל הטכנולוגיה ולא בשביל התעודות. בשביל הרגע הזה בדיוק — כשמישהו קם מהמיטה ומרגיש אחרת כלפי עצמו. זה בדיוק אותו רגע שראיתי בגיל 14, במטבח של סבתא.